<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן רכ"ד</h1>
<h2>דף כט:</h2>
שלא לשתות יין וחומץ של עכו"ם (המנסכים לעכו"ם) אף על פי שבתלמוד מתיר (דף כ"ט וע"ש בתוספ') ליגע גוי בחומץ, אין אנו בקיאים מתי הוא קרוי חומץ חזק, לכך נהגו העולם איסור ואין להתיר, ושכר (דף ל"א ול"ד) של עכו"ם אסור מפני שמערבין בו שמרי יין (שנתנסך לעכו') ומן האוצר שריא) ושמא היינו דוקא שכר תמרים אבל שכר מחטים או משעורים אין רגילין לערב בו שמרי יין, ומי בוסר (בתוס' דף כ"ט) אסור ליגע בו עכו"ם, ואפי' בדיעבד נמי אסור דאין אנו בקיאין מתי קרוי בוסרב) ויין מבושל מותר ליגע בו עכו"ם וכן יין המעורב בתבשיל או במורייסג) ומי תותים וכל דבר שהוא יקר מן היין אין קונין אותו מן העכו"ם אלא אם כן ישראל רואהו נמשך מן החבית. [סמ"ק סימן רכ"ד]. א) נראה דאוצר היינו כשעושה השכר לשנה או לחצי שנה, אבל בחבית אינו קרוי אוצר שאינו עשוי כי אם לזמן מועט, ותדע כי עיקר תערובת שמרים הוי מתחילת עשיית השכר כשנותנין אותו בתוך החבית אבל לזמן מרובה אין נותנין לתוכו שמרים שאינו יכול להתקיים שמסריח ומתקלקל על ידיהם עד כאן. ב) ועוד משום דגם בוסר שייך בו ניסוך כדפירש ר"ת שפעם אחת שלא נתבשלו הענבים ולא היה כי אם בוסר בעולם וכי סלקא דעתך שלא נהג איסור יין נסך באותה שנה והלכך יש לאסור מגע גוי בבוסר לא שנא גדול ולא שנא קטן ואפי' אין שום ענבים בעולם כלל, ולא כדברי הטועים ואומרים דאין לאסור מגע בבוסר כי אם סמוך לבציר שענבים מצוים בעולם וטועים לומר טעמא דאיסור בוסר אינו אלא משום גזירה אטו מגע יין וטועים בזה לומר להתיר מגע גוי דבוסר כל זמן שאין ענבים מצוים ושבוש גדול הוא בידם, דודאי אין הטעם משום גזירה אלא משום דגם בוסר שייך בו ניסוך כדפירש ר"ת וכן הלכה למעשה לאסור מגע גוי בבוסר בכל זמן אפי' אין ענבים מצוי' כלל ע"כ. ג) ויין המעורב בתבשיל או במורייס אם נגע עכו"ם בתערוב' מותר בדיעבד כדמשמע בההיא דתוספתא דקאמר אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחלת' יין ומיהו במורייס אין להתיר מפני שרוב פעמים היין צף למעלה לבדו בלא תערובת (ש"ע ודוקא אם לא נשתנה טעמו מחמת התערובות) ומיהו אותו חרדל שקורין מושטרר"א שהוא עב הרבה נראה להתי' בדיעבד אבל לכתחלה יש להזהר מאד.
<h2>דף לא:</h2>
וישראל שמסר חבית שלו לגוי להוליכו מעיר לעיר וחתום בחותם אחד ולן בעיר שכולה עכו"ם אם רגילות להניח העגלות ברשות הרבים או בחצרות הפתוחות לרשות הרבים מותר דמירתת מעוברי דרכים ישראלים ואפי' לנו בבית והפתח נעול נראה דהוו מותר, דקיימא לן כרבי אליעזר (כל הסוגיא שם בתוספות) דאמר בחותם אחד מותר רק שיכיר חותמו כשיחזור ויראהו (ש"ע וי"א בדיעבד יש להתיר אפי' בחותם אחד ואין צריך להכי' חותמו אא"כ רואה שחותמו מקולקל אסור אבל א"צ לבדוק אחר זה וכן נוהגין) וכשהאדם שולח בכתב כך הוא חתום מועיל כמו מכיר חותמו והיכא שנתקלקל החותם יש מדמין לטהרות מחממי מרחץ דאמרינן (פ"ז דמסכת טהרות) המניח כליו בחלון של אוליירי' ונעל וחתם אף על פי שהפתח פתוח וחותם מקולקל טהורות, וחותם שאמרו אפילו טיט ואפילו קיסם, וכן יש לומר כל שכן ביין (ש"ע במקום שיכולין לתלות שנתקלקל מעצמו או ע"י בהמה או תינוקות שלא בכוונה) וכן קבל רש"י מרבותיו, ויש חוששין שמא יתחוב הגוי סכין בין הנסרים (ש"ע וי"א שאין חוששין וכן נוהגין רק יחתוך הברזות וישים עור על המגופ' והברזות קבוע במסמרות ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על החבית) ומצריכין לכסות כל החביות בדוק שקורין טיל"א וחותםא). [סמ"ק סימן רכ"ד]. א) אם לא עשה כן מירתת העכו"ם שמא יבינו שהחבית ריקם ומותר וגם משום דחייש לקלקול דופני החבית ותדע דבימיהם חיישינן לסתימ' מגופה אפי' היא של חרס כמו גוף החבית ובדופני החביות לא חיישינן והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף נה:</h2>
גיגית של ענבים דרוכים מותר להניח ליגע בו עכו"ם ואפילו לכתחלה, דאמר רב הונא אין עושין יין נסך עד שימשך, וזהו עד שיתן סל וגרגותני ולקח ישראל מן היין שבסל מן אותה שעה ואילך אם נגע העכו"ם ביין שבגיגית נאסר הכל, ואם לא נגע רק בזגין ובחרצנים אין הכל נאסר אלא אם כן משקה טופח על מנת להטפיח שמחבר הכל ואפי' לא לקח ישראל מן היין שבסל נקרא המשכה כיון שהיין צלול נכנס לתוך הסל ונבדל מן הזגין ומן החרצנים ולדברי רש"י אפילו בלא נתינת סל אלא שפינה הענבים אילך ואילך והיין כנוס באמצע מקרי המשכה ושמא מיירי שלא נשאר ענבים עד שולי הגיגית מקום שהיין כנוסא). והגיגית דרוכה (בתוספות) ששהתה בבית עכו"ם ימים רבים אין חוששין שמא המשיך ממנה, וקשה מאוד דבירושלמי אמרינן והוא שלא העלים ישראל ממנה עיניו, ויש לחלק בין גיגית שניכר חסרונה לגת שלא ניכר חסרונה ואם נאמר שמא לקח הגוי מעל גבה מעט יין צלול שצללו מן הזגין ומן החרצנים ואחר כך החזירו הרי כבר פירש דבטל בששים וירא שמים מכסה בבגד וכורך בחבל סביב וחותם החבל בקשרו ונותן אפר או עפר על גביו ודבר זה טוב שלא יתן העכו"ם בו מים, ואם יש ברזא בגיגית צריך לחתמה אם לא שידוע וניכר כשמסיריןב) אותו. [סמ"ק סימן רכ"ד]. א) וכן נראה מדלא פריך לרב הונא מההיא דתנן אף על פי שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח דעל כרחין כשנוטל בידו יש שם המשכה, אלא שמע מינה דהיינו משום דאיכא למימר שיש ענבים בשולי הגת. ב) משום דדרך הברזא קרי המשכה כמו בסל, וכמדומה שראיתי מעשה שאסר מורי רבינו יחיאל בהמשכה דרך ברזא.
<h2>דף נז:</h2>
מגע עכו"ם בכונת ניסוך אסור בהנאה וכוונת מגע ולא בכונת ניסוך לראשונים אסור בהנאה, ובשתיה בזמן הזה דכך פי' בתשובת הגאונים דעכו"ם בזמן הזה אינו עושה יין נסך לאסור בהנאה מידי דהוה אתינוק בן יומו, ומגע עכו"ם בידו שלא בכוונת מגע או שהיה סבור שהי' משקה אחר מותר בהנאה ואסור בשתיה, ואפי' לדידן וכן נגע ע"י דבר אחר בכוונה, אבל ע"י דבר אחר שלא בכוונה מגעו מותר כדפירש ר"ת וזה קרוי כחו של עכו"ם ולא מגעא). [סמ"ק סימן רכ"ד]. א) ומהאי טעמא כשמסיר את העץ קטן שתוחבין בחבית או תחבו בתוכו אף על פי שנגע אותו עץ ביין כיון דאיכא למתלי שהגוי לא ידע מותר, וכן זרק אבן בחמתו בבור דקא אזיל מיניה מיני' דשרי בשתיה כך פי' ר"ת.
<h2>דף נט:</h2>
עכו"ם שתחב (עיין בתוס') אצבעו לתוך החבית של יין או ברזא או היתה שם ברזא ונענע להוציא היין והברזא ארוכה והוציאה אם היא ארוכה עד שהיא נכנסת לחלל החבית הכל אסורא) אבל אם אין הברזא עוברת עובי דופני החבית ונענע לצאת הכל מותר, ואם הניח ידו על הנקב מבחוץ שלא יזוב היין אין הלכה כרב פפא והכל אסור בהנאה לראשונים ובשתייה לעולם אסור ולכך אין לנו נפקותא כלל. [סמ"ק סימן רכ"ד]. א) ויש מתירין כשלא יצא היין על ידי נענועו כגון שמשך הברזא ולא נענעה לצדדין כשהיתה בחבית.
<h2>דף ס.</h2>
ועכו"ם הנושא (בס"ת סי' קע"ט) יין בכלי מלא אסור אפי' בדיעבד שמא נגע בו ודווקא נושא בידיו אבל אם נושא במוט מותר, ואפי' בלא מוט אך שאינו קל ליגע בו כגון לישא הדלי דרך טבעתו מותר ואם חסר הכלי מותר, ונאד של עור בין חסרה בין מלאה מותר שאין דרך ניסוך בכך, ואף על פי שדוחק הנאד ומגיעו ביין ומטעם זה התיר רבינו תם (בתוס') יין היוצא בין סדקי החבית וישראל שם הנעורת והעכו"ם תוחבו ומהדק היטב וכן להניח שם חישוקין מותר אבל אם ישראל לא שם הנעורת מתחילה אסור אך סביב השולים שקורין גאבל"א דמפסיק חור השולים מותרא). [סמ"ק סימן רכ"ד]. א) וגם באמצע יש מתירין בדיעבד לפי שגם כשהנסרים נפתחות מבחוץ הם מהודקים בפנים לצד היין, ע"כ.
<h2>דף ע:</h2>
והיכא שהשומר (בתוספ' דגיטין דף נ"ד ובתוספות דקדושין דף ס"ה) אמר לבעל הבית נתנסך יינך נאמן, ואם אחר אומרו הרשו' ביד הבעל הבית לומר איני מאמינךא) ואם שותק נאמן, ואומר הר' ר' אלחנן דוקא בדבר שיוכל לידעב) ומה שאמר שאינו נאמן בהכחיש היינו בדב' שאינו יכול להוכיח דבריו אבל אם אמר לו בא וראה עדיין העכו"ם נוגע בו נאמן. [סמ"ק סימן רכ"ד]. א) ואפי' מהימן ליה כבי תרי כדפי' רבינו תם בשם רבי קלונימוס איש רומי וגם היה אומר רבינו יחיאל בשם רבינו יהודה שמלמדין את בעל היין לומר שאינו מאמינו, ודוקא הכחשה דבעל היין מהני אבל אם הוא שותק שתיקה אוסרת ואסור לכל ואין מועלת הכחשה דאדם אחר להתיר אפילו לעצמו. ב) ואפילו במקום שיש לו לידע מ"מ אם שותק לפי שע' ואחר כך מכחישו ואומר כי מה ששתק זהו לפי שהיה מחשב אם הוא אמת לא הוי שתיקה כהודאה כדאמרינן בפרק המפקיד שתיקה דהכא לאו כהודאה דמי וכו'.
